<h1>שבלי הלקט הקצר דין כלאי זרעים סימן מ"ב</h1>
<h2>דף לט.</h2>
השיב ר' אביגדור לר' צדקיה על מה ששאל, הזורע תחת הגפנים בחוץ לארץ מהו, כלאי הכרם או לאו. השיב, האידנא נהוג עלמא כתלתא סבי, כר' יאשיהו בכלאי הכרם, כדאיתא בחולין בפ' ראשית הגז ובברכות בפ' מי שמתו. ועוד יפה כוונת להביא ראיה מההיא דפר' קמא דקדושין, עובדא דרב נחמן ורב ענן הוו קא אזלי באורחא, חזו לההוא גברא דהוה זרע חיטי ושערי ביני גופני, אמר ליה ליתי מר ולשמתיה, אמר ליה, לא חוריתו. קיימא לן כרב יאשיהו דאמר, עד שיזרע חטה וחרצן במפולת אחד, וכי תימא, מדקאמר אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת אחד מכלל דלא פטר ליה אלא מחיוב מלקות, אבל אסורא דרבנן מיהא איכא, לאו מילתא היא, דסוף סוף אמאי לא שמתיה, אטו דאורייתא משמתינן מדרבנן לא משמתינן, והלא מנדין על יום טוב שני של גלויות, אעפ"י שאנו יודעין בקביעות הירח וליכא ספיקא דאורייתא, וכן העושה מלאכה בפורים באתרא דנהוג אסורא משמתינן ליה. ונראה לדעת ר' יאשיה יש לך לומר דהא דאמר קרא פן תקדש המלאה והזרע אשר תזרע, לא סתרי אהדדי, אלא תרוויהו צריכי, חד לאיסור גדולין וחד לאיסור גרעינין עצמן שזרען לאחר השרשה, דאי כתב המלאה הוה אמינא דווקא גידולין שגדולן באיסור ולא היה להם שעת כושר, אבל בזרע שגדל בהיתר לא יצא מהיתרו וכושר שלו לפיכך כתב הזרע, ואי כתב הזרע ולא כתב המלאה הוה אמינא דוקא זרע מיתסר בהשרשה לפי שנעבד בה עבירה אבל גדולין ממילא אתו ולא נעבד בה עבירה בעצמם כי בשעת הזריעה לא היו הם בעולם והשתא אזיל ליה אסורא, כגון בדבר שזרעו כלה וסלקא דעתן לומר לטבל מדמין אותן דתנן בתרומה פרק ט', הטבל גידוליו מותרין, לפיכך כתב המלאה. עוד מוכיח בהדיא בירושלמי, מלא תזרע כרמך כלאים, משמע אלו ג' מינין דווקא, דהכי משמע קרא, לא תזרע כרמך דהיינו חרצן בכלאים, דהיינו חטה ושעורה. ודר' יאשיה דאמר אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת אחר, משמע שאם לא זרע כן אפילו לכתחילה מותר, דהכי קיימא לן בכל מקום, דכל דבר שבענין אחד אסור מדאורייתא בענין אחר אסור מדרבנן, ובענין פחות ממנו אפילו איסורא דרבנן נמי ליכא, והכי נמי הכא, אלו ג' מינין ביחד אם זרען בא"י הוא אסורא דאורייתא, ואם זרען חוץ לארץ או בארץ נמי בלא מפולת יד אחד הוא אסורא דרבנן, אבל אם שנה באחד המינין אפילו איסורא ליכא. והמעביר עציץ וכל הברייתות הכתובות למעלה אומר הרב דבארץ מיירי.
